כתבתה של קרן שלי
קרדיט תמונות יח״צ
"חגיגה לעיניים" – סיפורו של הקולנוע הישראלי, 150 מרואיינים, 48 ימי צילום שנפרשו לאורך למעלה משנתיים למעלה מ- 250 סרטים, רטרוספקטיבה טלוויזיונית ראשונה מסוגה של הקולנוע הישראלי.
החל מה-21.6 מדי יום ראשון בשעה 21:00 בערוץ הראשון וב-HD ב-Yes וב-Hot ב VOD וכן באתר רשות השידור באינטרנט ובאפליקציית הערוץ הראשון.
הערוץ הראשון יעלה עם הסדרה "חגיגה לעיניים" החל מה-21.6 מדי יום ראשון בשעה 21:00 את הסדרה הפיקה "עלמה הפקות".
הסדרה "חגיגה לעיניים" של אריק ברנשטיין, שי להב, יאיר רוה ונואית גבע כוללת אינספור ראיונות, שיחות וסצנות עם אנשי מפתח בתעשיית הקולנוע. כולם התייצבו מול המצלמות : חיים טופול, יהורם גאון, גילה אלמגור, זאב רווח, יהודה ברקן, בעז דוידזון, משה איבגי, אלון אבוטבול, אבי נשר, טוביה צפיר, שייקה לוי, גברי בנאי, צבי שיסל, ליאור אשכנזי, רונית אלקבץ, ששון גבאי, יוסף סידר, דובר קוסאשווילי, איתן פוקס, קרן מור, ניר ברגמן, ערן ריקליס, שמי זרחין, שבי גביזון, חנה אזולאי הספרי, מוני מושונוב, אושרי כהן ועוד…
בסדרה נכללים גם ראיונות נרחבים עם אסי דיין ומנחם גולן ז"ל, שהתקיימו זמן קצר לפני מותם.
לצד הראיונות משובצים קטעי ארכיון נדירים, סרטים ביתיים שמעולם לא שודרו, קטעי "מייקינג אוף" מפתיעים של הסרטים ועוד שלל תכנים נוסטלגיים, שירגשו את כל מי שגדל על הקולנוע הישראלי.
הסדרה מחולקת ל-10 פרקים, כשעה כל פרק, החוזרים אל הרגעים והכוכבים הגדולים של הקולנוע שלנו ומספרים את סיפורו המרגש. על פי בסיס כרונולוגי, כשלכל פרק יש גם גיבור מרכזי או מספר גיבורים ובנוסף – נושא רוחבי.
תקצירי הפרקים:
פרק 1:
השנה היא 1964. דווקא אפרים קישון, המהגר שמעולם לא למד קולנוע, הוא הראשון שמצליח להפוך את הקולנוע הישראלי לז'אנר פופולרי, אחרי שנים של סרטי סוכנות דלי נוכחות.
ההצלחה הפנומנלית של "סלאח שבתי" פותחת רצף של סאטירות מצליחות של קישון כמו "תעלת בלאומילך" ו"השוטר אזולאי". היא גם מייסדת את הוויכוח הבלתי נגמר על דרך הצגתו של המזרחי בקולנוע. הקהל מצידו מצביע ברגליים. הגל החדש של הקומדיות העממיות, כמו "פורטונה" ו"עליזה מזרחי" מייצר בפעם הראשונה נהירה עקבית של צופים לסרטים מתוצרת כחול לבן.
פרק 2:
מהפכת החופש והאהבה של שנות השישים מגיעה לישראל באיחור קל, אבל מצטלמת נהדר. על כיסא הבמאי ומול המצלמה נמצא בעיקר אורי זוהר, שבורא דור חדש של סרטים ישראלים. זוהר מגיע ל"מציצים" ול"עיניים גדולות" אחרי שנים של חיפושי דרך קולנועיים, שמזגזגים בין קומדיות עממיות וסרטים אמנותיים. הפופולריות שלו ושל חבורת לול מאפשרת גם ליוצרים צעירים אחרים לפתח קולנוע מקורי ונסיוני יותר.
פרק 3:
במרוצת שנות ה-70, אפשר לדבר סוף סוף על תעשיית קולנוע ישראלית אמיתית. שלאגר רודף שלאגר, שחקנים צעירים הופכים לכוכבי קולנוע נוצצים ולא מעט אנשים מתפרנסים בכבוד מהתחום החדש. מאחורי חלק ניכר מהסרטים האלה ניצב שם אחד – מנחם גולן. כבמאי, כמפיק, ובעיקר כבולדוזר. תעשיית החלומות של גולן שמה את יפו אהובתו על המפה, גם הבינלאומית, והופכת את הקולנוע לבשר מבשרו של הבידור הישראלי. אבל מתחת לפני השטח, דור חדש של יוצרים מתאגד כדי להפוך את הקולנוע לאמנותי יותר.
פרק 4:
במחצית השנייה של שנות השבעים נכנסים לתמונה שלושה יוצרים צעירים שמשנים לחלוטין את שפת הקולנוע. אבי נשר עם "הלהקה" ו"דיזינגוף 99", אסי דיין עם "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר" ובעז דוידזון עם "צ'רלי וחצי", "סנוקר" ו"אסקימו לימון". הסרטים שלהם זוכים להצלחה מיידית ומשמרים עד היום את מעמדם כקאלט, וכצפיית חובה בערב יום העצמאות. אבל נשר, דיין ודוידזון עוזבים עד מהרה את מרכז הזירה, כל אחד מסיבותיו הוא.
פרק 5:
הקמתה של הקרן לעידוד סרטי איכות בראשית שנות השמונים משנה לחלוטין את כללי המשחק. ואת הקולנוע עצמו. הסרטים, שכבר לא תלויים בהצלחה מסחרית, הופכים לאישיים ופוליטיים בהרבה. הסכסוך הערבי ישראלי מככב על המסך הגדול, אבל מרבית הישראלים מעדיפים את המסך הקטן בסלון. הקולנוע, שמחפש את דרכו, מתפצל לשני נתיבים הפוכים – סרטים מסחריים שכמעט מוותרים מראש על יומרה אמנותית, וסרטים אמנותיים שכמעט מוותרים מראש על הצופים.
פרק 6:
תחילת שנות התשעים. בשינקין מוקמת מדינת תל אביב, הכלכלה פורחת תודות לעלייה הרוסית וכולם מדברים על שלום. האופטימיות הזו מחלחלת לקולנוע, שמתרכז בתל אביב, מדבר על "אני" במקום על "אנחנו" ושם דגש יותר על אסתטיקה ופחות על אידיאולוגיה. הסרטים שעומדים בראש הגל החדש הזה, כמו "שורו" ו"החים על פי אגפא" מחזירים את הקהל לבתי הקולנוע. אבל באמצע העשור הכל נגמר. יצחק רבין, ההצלחה הקולנועית ועמוס גוטמן, אחד מהבמאים החשובים של התקופה, שהולך לעולמו ממחלת האיידס.
פרק 7:
במחצית השנייה של שנות ה-90, הקולנוע הישראלי כמעט נעלם. הצופים מעדיפים את ערוץ 2 המשגשג, וכך גם היוצרים הצעירים. אבל לקראת סוף העשור נחקק חוק הקולנוע, שמזרים לתחום תקציבים ותקווה, ודור חדש של קולנוענים כמו דובר קוסאשווילי וניר ברגמן מפציע בסרטי בכורה מצליחים, גם מעבר לים. הקהל המקומי שוב מאמין בסרטים ישראליים, ובסיוע הסינמה סיטי שמוקם באותן שנים, שנת 2004 הופכת לשנת שיא של כל הזמנים במכירת כרטיסים לקולנוע המקומי.
פרק 8:
הקולנוע הישראלי ממשיך לעשות חיל, ועכשיו גם על שטיחים אדומים מעבר לים. בעקר תורם לכך הגל החדש של סרטי לבנון, כמו "בופור", "לבנון" ו"וואלס עם באשיר". אבל בעוד שפסטיבל ונציה וגלובוס הזהב בידינו, יוצרי הקולנוע חווים על בשרם את חוסר יציבותו של הענף. במאים שפרצו לתודעה עם סרט בכורה סנסציוני מגלים שאיש לא מחכה לסרטם הבא. אולי רק מחכה בפינה. ועל רקע חוסר היציבות הזה בולטת הקריירה של הבמאי יוסף סידר, שכל 4 סרטיו זוכים להצלחה מסחרית ולשבחי המבקרים.
פרק 9:
דור חדש וצעיר של קולנוענים ישראלים משנה לגמרי את חוקי המשחק. גם הכלכליים וגם הסגנוניים. הרבה יוצרים כבר לא מחכים לקרנות הקולנוע, ויוצרים באופן עצמאי את סרטיהם דלי התקציב. בפן הסגנוני, מתחילים להיווצר כאן סרטים בז'אנרים שמעולם לא נגעו בהם בעבר, כמו סרטי אימה ("כלבת") ומותחנים. במקביל, גם מגזרים שלא יצרו בעבר קולנוע נכנסים לתחום, כמו חרדים ("אושפיזין") וחרדיות ("למלא את החלל"). והרענון הזה מצליח. ב-2014, עשור אחרי השיא של 2004, הקולנוע הישראלי שוב שובר את שיאי מכירות הכרטיסים, עם להיטים כמו "אפס ביחסי אנוש", "שושנה חלוץ מרכזי", "גט" ואחרים.
פרק 10
פרק ספישל, המוקדש לשירים הגדולים בקולנוע הישראלי. הפרק בנוי בצורה כרונולוגית ומציג את הסיפורים שמאחורי השירים הגדולים ("בלדה לשוטר", "הנני כאן", "שתי אצבעות מצידון", "שירו של שפשף", "טיפ טיפה" ועוד ועוד); הוא מתאר את יחסי הגומלין בין הקולנוע והמוזיקה הישראלית, ואת השתתפותם של זמרים מפורסמים כשחקנים; ומציג ראיונות וביצועים חדשים של זמרים כמו אהוד בנאי, צביקה פיק, עברי לידר, אושיק לוי, יאיר ניצני, סי היימן ורבים אחרים.
יוצרי הסדרה:
במאית- נוית גבע
יאיר רווה- עורך תוכן
אריק ברנשטיין- מפיק ויוצר
שי להב- תסריטאי
